בראשית פרק לח

מאת: עידית לנזר

פשט הפרק:
פרקנו מפסיק בעיסוק בפרשת יוסף ואחיו, ולוקח אותנו לפרשת יהודה ותמר. למרות שהוא מסופר ברצף, מקפל הפרק בתוכו מעשה שהתמשך על פני שנים רבות. יהודה יורד מאת אחיו, ומגיע לחירה, חברו העדולמי. לא בכדי התורה משתמשת בפועל "וירד" ולא "וילך", ומעיר רש"י, שאחיו הורידוהו מגדולתו בעקבות מכירת יוסף. בחכמה שלאחר מעשה, משראו את צערו הרב של אביהם, אמרו ליהודה: הרי אתה מנהיגנו. אמרת למכור אותו לישמעאלים ושמענו לך. אילו היית אומר להשיבו אל אביו, בוודאי גם בזאת היינו שומעים לך, וכל הצרה הייתה נחסכת!!!    אם כן, יהודה מתחתן עם בת-שוע, ונולדים לו ער, אונן ושלה. יהודה לוקח לער בכורו אישה בשם תמר. התורה מספרת לנו שער היה רע בעיני ה' ("ער" אותיות "רע") ולכן הומת. חז"ל מלמדים אותנו שרעתו של ער הייתה כרעתו של אונן אחיו, שעליו מסופר בהמשך: "וְשִׁחֵת אַרְצָה..." ער לא רצה לקלקל את יופיה של תמר אשתו, ודאג שלא תהרה. לאחר שמת, התבקש אונן ע"י יהודה לייבם את תמר, להינשא לה, ובכך לאפשר המשך קיום זרעו של אחיו. אונן אכן מתחתן עם תמר אך גם הוא נמנע מהולדת ילד ממנה, וה' ממית גם אותו. באופן טבעי שלה, האח השלישי, אמור לשאת את האלמנה תמר לאישה, אך יהודה חושש שמא "יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו" ומשהה את הנישואין בטענה "עד יגדל שלה". תמר ממתינה בבית אביה אף אחרי גדילת שלה. מאחר שהיא חשה באינטואיציה פנימית חזקה שעליה להיות מחוברת לבית הזה, ביתו של יהודה, כפי שמלמדנו רש"י: 'הייתה מתאווה להעמיד ממנו בנים', מחליטה תמר לעשות מעשה, שאולי אף היא עצמה לא הייתה יכולה להסביר מדוע היא עושה אותו: היא מתיישבת ב"פתח עיניים", על פרשת דרכים, במקום בו היא יודעת שיהודה אמור לעבור, ומכסה את פניה. יהודה, שאשתו נפטרה בינתיים, חושב אותה לזונה, נוטה מדרכו (המוסרית) ובא אליה. חז"ל מסבירים שהייתה במעשה זה התערבות א-לוקית: "בא מלאך והטהו מן הדרך". תמר משחקת את המשחק עד הסוף ומבקשת שכר. יהודה מבטיח לשגר אליה גדי, והיא, כביכול כדי להיות בטוחה שאכן תקבל את שכרה, מבקשת כערבון את חותמו, פתיליו ומטהו, שהם חפצים אישיים המיוחדים לו. תמר הרה ליהודה, ושבה לבית אביה. יהודה משגר אליה את הגדי ביד חברו העדולמי כהבטחתו, אך למרות מאמציו אין החבר מצליח לאתר את מקומה של תמר ויהודה נאלץ לוותר על חפציו. כשמתחיל הריונה של תמר להיראות כלפי חוץ, מקבל יהודה הודעה שתמר כלתו "הָרָה לִזְנוּנִים". העונש הצפוי לתמר קשה מאוד: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף". תמר אינה חושפת את קלונו של יהודה ברבים. היא שולחת לו את חפציו, מבקשת "הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה" ומותירה בידו את הבחירה אם להודות באבהותו. מכאן למדו רבותינו: "נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים". יהודה מודה: "צָדְקָה – מִמֶּנִּי!" ממני היא מעוברת. בעת לדתה של תמר מתברר שיש בבטנה תאומים, אך לא ברור מי מהם הבכור. זרח מוציא יד, המיילדת בטוחה שהוא יצא ראשון, ומסמנת אותו. אך הוא מחזיר את ידו, ופרץ יוצא לפניו.

מעמיקים מבט:
בפרק שלנו מתגלה לכאורה הקו ה"ארצי" במציאות. בני האדם מובילים את המציאות בבחירותיהם, שאינן בהכרח טובות בעיני ה'. ער ואונן בני יהודה בוחרים להתחתן כדי למלא תאוותיהם ואינם דואגים ליישובו של עולם, להעמדת הדור הבא. יהודה בוחר להימנע מלהשיא את שלה בנו לתמר, מתוך הסתכלות ריאלית לכאורה: סטטיסטית כל מי שמתחתן אתה מת צעיר(עפ"י יבמות לד). תמר בוחרת לכאורה לעשות מעשה שעל פניו סותר את כל כללי הצניעות והמוסר. יהודה בוחר לכאורה לנטות מדרכו (המוסרית) ולבוא לתמר בחשבו שהיא זונה. בסוף הפרק מתעלים תמר ויהודה לגבהים מוסריים אדירים. תמר – בבחירתה להישרף ולא לבייש את חמיה, ויהודה - בבחירתו להודות ולחזור בו תוך חשיפת מעשהו ברבים. עם זאת, אנו יודעים שהקו ה"שמימי" פועל באמצעות כל הבחירות הארציות הללו: "שבטים היו עסוקים במכירת יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ותעניתו, וראובן בשקו ותעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ותעניתו. יהודה עסוק ליקח לו אשה. והקב"ה היה עוסק - בורא אורו של משיח" [בראשית רבה פ"ה].בסוף מגילת רות מנויים צאצאי פרץ, בנם של יהודה ותמר: "פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת חֶצְרוֹן, וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת ... עַמִּינָדָב, וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת נַחְשׁוֹן, וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת... בֹּעַז, וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד, וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד" הוא דוד מלך ישראל שמצאצאיו יעמוד משיח צדקנו. מבהיר בעל "עקדת יצחק": "ועם היות שהמה [ער ואונן, יהודה ותמר] בחרו בדרכם ועשו כרצונם, לסוף סוף עשה ה' אשר זמם בתחילת זה העניין הנפלא [לברוא אורו של משיח].